לאחרונה השתתפתי בכנס שנקרא "חקלאות העתיד". האירוע כלל דיונים סביב חקלאות מתחדשת, בריאות הקרקע, שיטות חקלאות המפחיתות פליטת פחמן וכ"ו. למען האמת, זה היה אירוע מעניין ומאורגן היטב, כאשר רבים מהדוברים והמשתתפים בפאנל העלו נקודות מעניינות לגבי הרעיונות סביב חקלאות מחדשת. היו אפילו כמה חקלאים בפאנלים, שעשו עבודה טובה כשדיברו על החוויות שלהם בניסיון שיטות "רגנרטיביות" חדשות יותר.
עם זאת, כל אותו הזמן, כשהקשבתי לפרזנטורים, קיבלתי את אותה תחושה שוקעת בבטן שאני מקבל כמעט בכל פעם בה אני משתתף באירוע כזה – לכל כך הרבה מהאנשים שמציגים בכנסים האלה אין ניסיון ממשי בתפעול אמיתי של משק, ובכל זאת נדמה שהם חושבים שניתן לאכוף את הרעיונות שלהם לגבי אופן הפעלת משקים וממשקים על חקלאים, אלה מאיתנו שעושים זאת.
בכנס יכולתי לספור רק בכמה אצבעות חקלאים שהשתתפו או התבקשו להיות פרזנטורים או חברי פאנל. לולא הפרסום ברשת, נדמה שלא היו שם חקלאים בכלל.
באירועים כאלה, אני שומע לעתים קרובות הרבה שאלות כמו: איך אנחנו משכנעים חקלאים לעבור לשיטות "טובות יותר"? כיצד אנו מראים להם להפחית את השימוש בחומרי הדברה ודשנים? איך נשכנע אותם לגדל גידולים "ברי קיימא" יותר טובים לסביבה? כיצד נעביר את החקלאים לניהול אורגני או רגנרטיבי? איך נגרום לחקלאים להפחית את פליטת גזי החממה? כל כך הרבה הרצאות על איך לשכנע חקלאים להחליף שיטות – ללא חקלאים שנוכחים כדי לשמוע מהם, או אפילו כדי להסביר מדוע הם עושים את הדברים שהם עושים.
זה לא רק באירועים גדולים. כמעט בכל פעם שאני נכנס למדיה חברתית כלשהיא, אני רואה ביקורת על החקלאות המודרנית. אנשים עם מעט הבנה במדע ומחקר אמיתי נבהלים ממאמרים חסרי אחריות בתקשורת שטוענים שכולנו מורעלים בגלל חקלאות. הקהל, באופן לא מפתיע, מודאג מכל זה ותוהה מדוע החקלאים לא משנים את השיטות שלהם.
חקלאים לא צריכים שאנשים יגידו להם איך לעשות חקלאות יותר ‘מקיימת’ או ‘ביעילות’. החקלאים לא צריכים שאנשים שמעולם לא עבדו בשדה יסבירו להם איך לצמצם את השימוש בחומרי הדברה ודשנים. הם לא צריכים קובעי מדיניות ש’יעודדו’ אותנו להיות יותר ידידותיים לסביבה.”
ברוב המקרים הללו, הקהל שואל את השאלות הלא נכונות. למעשה, אפילו לא מקשיב לאנשים הנכונים. מה שצריכים לעשות במקום זה, הוא לדבר עם חקלאים אמיתיים ואותנטיים שמתפרנסים מהאדמה.
חקלאים לא צריכים שאנשים יגידו להם איך לעשות חקלאות יותר "מקיימת" או "ביעילות". החקלאים לא צריכים שאנשים שמעולם לא עבדו בשדה יסבירו להם איך לצמצם את השימוש בחומרי הדברה ודשנים. הם לא צריכים קובעי מדיניות ש"יעודדו" אותנו להיות יותר ידידותיים לסביבה. למה?
התמריצים כבר קיימים. כל חקלאי יודע שהעיסוק בחקלאות קשה. שני הגורמים שיש להם את מידת ההשפעה הגדולה ביותר על ההכנסה שלנו – מזג האוויר ושווקי הסחורות – נמצאים מחוץ לשליטתנו.
אני לא יודע אם יירד מספיק גשם השנה, אני בהחלט לא יודע אם ירד פחות או יותר מדי, בזמנים הנכונים, אם יגיע חמסין או תגיע קרה. אני לא יכול לחזות את שוקי הסחורות. אף אחד לא יכול; השווקים מונעים על ידי היצע וביקוש שאינם בשליטתי. המשמעות היא שהתפקיד שלי כחקלאי, כשזה באמת מגיע לזה, הוא בניהול הסיכונים.
“חשוב להדגיש את מה שניתן להגדיר כהיפר-לוקאליות (או ‘מקומיות יתרה’) של החקלאות. מה שעובד במשק שלי אולי לא יעבוד במשק במרחק של 10 קילומטרים בלבד משם.”
דשן הוא יקר. חומרי הדברה הם יקרים. כך גם סולר, זרעים או שתילים, עבודה, מיכון וכל מה שאני צריך כדי לזרוע, לנהל ולקצור גידול, ולהפעיל את המשק שלי בכל שנה.
אם הגידול שלי לא "משתמש" ביעילות בתשומות שאני מחיל עליו, אני מפסיד כסף. אם יש לי יותר ציוד ממה שאני צריך, אני מפסיד כסף. אם אני לא מנהל את העובדים שלי כמו שצריך, אני מפסיד כסף. גם אם אעשה הכל נכון, ואסמן V בכל תיבה בצורה מושלמת בגידול, אני עדיין יכול להפסיד כסף! אין שום ערבויות בחקלאות.
טיעון שאני שומע לעתים קרובות לזה הוא שאני לא חשוף ל"עלות הסביבתית" של מעשיי. מכאן, הצורך במיסי פחמן ותקנות הפחתת פליטות. זה לא מדויק. לאדמה שאני מעבד, יש חלק מהותי בהצלחתי העתידית. אם אהרוס ואשחק אותה, אני לא אצליח להתפרנס לאורך זמן.
אחד הדברים שאני אומר לעתים קרובות על חקלאות הוא שאנחנו נשענים על הדורות הקודמים לנו כדי ליצור עתיד לילדים ולנכדים שלנו. זה האופי הדורי של החקלאות; אני דור שלישי לחקלאי עם תקווה לבנות עסק חזק מספיק כדי לשרוד. לא, בעצם כדי לשגשג – עד הדור הרביעי והחמישי. אני לא ייחודי בזה. לרוב החקלאים יש אותה מטרה בדיוק.
האם זה אומר שאנחנו מושלמים? לא! האם זה אומר שאין שיטות עבודה טובות יותר שעדיין לא גילינו? ברור שלא. חקלאים כמוני מסתמכים על מדריכים, חוקרים ומומחים שיעזרו לי ללמוד כיצד לשפר את השיטות שלי, עם מחקר על אגרונומיה, פיתוח מגוון גידולים ועוד הרבה יותר.
ההצלחה של המשק שלי, ושל כל האחרים, מונעת במידה משמעותית מהצלחתם של חוקרים ואנשים שיכולים לעזור לי ליישם ולהצליח ביישום. בהינתן זמן, אם חוקרים מפתחים דרך טובה יותר להוביל להצלחה גדולה יותר עבורי ועבור האדמה שלי, אז זה האינטרס שלי לחפש שיטות אלה. אני מסתמך לא רק עליהם, אלא גם על מומחים בחשבונאות, משפטים, ממשל תאגידי, ניהול עסקי, שיווק ועוד הרבה יותר שיעזרו לי למצוא את הרעיונות והפרקטיקות שיכולים לפתח עתיד בהיר יותר עבורי ועבור הקהילה שלי.
המשק שלי נמצא במצב מתמיד של עדכון ושינוי, ואני משקיע הרבה מדי שנה בלמידה של רעיונות חדשים וטובים יותר. אבל, כשמגיע הזמן לנסות משהו חדש, אני חייב לנסות אותו במשק שלי כדי לראות אם זה עובד כאן. לפעמים כן, לפעמים לא. ולעתים קרובות זה שונה עבור כל משק. המומחים שאני מחפש הם אלה שמתקשרים על בסיס קבוע עם חקלאים כדי להבטיח שהם בדרך הנכונה עם הרעיון החדש שלהם.
חשוב להדגיש את מה שניתן להגדיר כהיפר-לוקאליות (או "מקומיות יתרה") של החקלאות. מה שעובד במשק שלי אולי לא יעבוד במשק במרחק של 10 קילומטרים בלבד משם; שלא לדבר על מישהו שמגדל גם פלחה בעל, שלחין, ירקות או רק גידולי מטע. או בעלי חיים. כל אזור שונה, עם תנאי קרקע ואקלים שונים.
הקמפיינים הרב-לאומיים שחברות רב-לאומיות בוחרות להפעיל מתעלמים לרוב מהמציאות הזו, ויש להם השפעה ישירה על השקפת הצרכן היומיומי על החקלאות, מה שעלול לעיתים להוביל לרגולציה. התקנות שהממשלות קבעו משפיעות ישירות על פרנסתנו.
איך זו בעיה? ובכן, הסיבה שהחברות הללו מנסות להיראות ידידותיות יותר לסביבה היא כדי לשפר את שולי הרווח שלהן, וגם אם יש להן כוונות טובות, בדרך כלל יש להן מידע מוטעה. למה? כי רק לעתים רחוקות חברות כאלה משקיעות זמן וכסף לדבר קודם עם חקלאים מקומיים, על מנת להבין את היפר-לוקאליות של החקלאות. קמפיינים כאלה, שאינם מחוברים בהכרח למיקום של המשק והשדות משנים ישירות את היכולת שלנו, טובה או רעה, להיות ברי-קיימא מבחינה כלכלית, מה שיוצר לעתים קרובות את סוגי תמריצים שאינם מתאימים ולעיתים מונעים בנייה של משקים משפחתיים רב-דוריים.
אל תבינו אותי לא נכון; לעתים קרובות יש צורך ברגולציה וניתן לעשות זאת היטב. לפעמים אנחנו צריכים שהממשלה תגן מפני השפעות שליליות של שחקנים שלא שמים לב לעתיד בקבלת החלטות. לפעמים החקלאים הם שזקוקים להגנה מפני מונופולים ואוליגופולים בענף החקלאות. אבל תקנות אלה צריכות להיות מתוכננות עם הרכיבים המינימליים המוחלטים הדרושים כדי להשיג אבטחה מפני התופעות האלה.
אם הרגולטורים רוצים להצליח, עליהם לדבר ישירות עם החקלאים. הם צריכים לשמוע את החששות והפחדים של החקלאי. הם גם צריכים להקשיב לרעיונות שלהם – יש לנו הרבה מהם! שיתוף פעולה הוא המפתח להצלחה – ושיתוף הפעולה עובד רק אם שני הצדדים יכולים לדבר ולהקשיב.
המשמעות של כל זה היא שכאשר אתה מרגיש שאתה רוצה ליצור שינוי במערכות החקלאות כדי לשפר את השפעתו על הסביבה, להפוך את המזון לבטוח וטוב יותר, או אפילו להגן על חקלאים, וודא שהצעד הראשון שלך הוא לדבר עם חקלאים. ולא רק אחד או שניים. לדבר עם כמה שיותר. לכולנו יש את האתגרים וההתמודדויות שלנו. לכולנו היו ההצלחות הגדולות והכישלונות הנוראיים שלנו. לכולנו יש דעות שונות כמעט על כל מה שאנחנו עושים. אבל אף אחד לא יודע יותר על האדמות החקלאיות מאשר החקלאים.
אף אחד אחר לא מבלה אלפי שעות בדרכי העפר, זוחל על כל מהמורה ותעלה קטנה, צופה בגשם יורד, מתבונן בנפנוף עלה דגל של חיטה ברוח, מקשיב לזמזום של מיליוני חרקים ובעלי חיים בפנים. השקט של הערב. אף אחד אחר לא מבין איך המים נעים על פני האדמה, איך המקום הזה או ההוא מתייבש קודם, היכן סביר להניח שטרקטור ייתקע אם יורד גשם. אף אחד אחר לא מרגיש את הקשר העמוק הנובע מחקלאות לאותה פיסת אדמה במשך עשרות שנים, מדור לדור.
אז בפעם הבאה שאתם חושבים על חקלאות, השפעתה על הסביבה, וכיצד ניתן לשפר זאת, פנו אלי או לכל חקלאי ישראלי. בפעם הבאה שתחליטו לערוך כנס או אירוע דיגיטלי בנושא חקלאות, בקשו מכמה חקלאים להיות מעורבים כפרזנטורים ובפאנלים. תנו להם את החופש לומר את דעתם. אתם עשויים להיות מופתעים ממה שתשמעו, ואיזה פתרונות עשויים להועיל לאנשים שמתפרנסים בפועל מהאדמה. הדרך הטובה ביותר להתקדם היא לדבר אחד עם השני ולהקשיב.
